פעם אחת בשנת 97 קניתי לי בהודו בהמה רבת סמ”ק: אופנוע אנפילד 500 חדש מהמפעל.האופנוע הזה לימד אותי שיעור בשלוש פעימות…

עיני נצצו כשקראתי את העלון במוסך. ידי הזיעו כשליטפתי את הדגם בסוכנות, ליבי הלם כשכתבתי את הצ’ק וכמעט קפץ מחזי כשקרעתי את הניילונים. אף פעם לא קרעתי ניילון מרכב, בהודו הגשמתי חלום בורגני.

——————————————————————————–

אלא מה?

שלא ידעתי שבהודו חדש זה תמיד יותר גרוע מישן. בגסט האוס החדש אין עדיין מים חמים (“מחר באים להתקין, בבא!”), הבגד החדש מגרד (“צריך לעבור 2 כביסות, בבא!”), האופנוע החדש מתפרק (“למה לא סגרת את הברגים, בבא?!”).
הנה עוד משהו הפוך לגמרי: במערב ברגע שהדבר יוצא מהקופסא הוא מתחיל להתרחק ממהותו הטהורה, בלאי, שריטות, ליכלוך מפוררים את יופיו הזך שקרן אליך מהניילונים. במזרח זה בדיוק הפוך: ככול שהדבר יותר עתיק ככה הוא יותר קרוב לעצמו. יד שלישית ייסע יותר טוב מיד ראשונה כי משהו בישן כבר יושב. מישהו כבר עבר עליו וסידר אותו, סגר את הברגים, סידר את החמים, כיבס את הגירודים.
ה QC קוואלטי קונטרול, המחלקה שבמערב נמצאת איפשהו בסוף קו היצור ותפקידה לשים מדבקת “עבר” על המוצר, נמצאת בהודו מחוץ לשערי המפעל, איפשהו ברחוב. אתה, הצרכן, הוא ה QC. ורק אחרי 4 חודשים אתה יכול להעביר אותו ולאשר לעצמך: עבר. סוף סוף.

נו טוב, לא ידעתי את זה. קניתי חדש כי האגו שלי רצה חדש. היה לי כסף ורציתי ניילונים לקרוע. לא ביקשתי איכות נהיגה, לא ביקשתי נעימות נסיעה, רציתי נוצץ – ונוצץ היה שם; הקיסוס המפואר שעטף את שער הברזל הענק שביציאה מהמפעל השתקף בצורה מרשימה מאד – קולנועית ממש – בטבעת הניקל הקעורה שעטפה את הפנס הקדמי המבריק, הבטתי בזהרורי השמש שנצצו בו ובטיפות הזיעה שהעפתי עליו בכל פעם שהתרוממתי על הרגלית, נושף ונושף, מזיע ומקלל, מנסה להניע את הבהמה בבעיטה, עד שפועל משופם יצא משערי המפעל ובחיוך מתנצל עזר לי לדחוף את הפגר חזרה פנימה לקוס של האמא שלו.

חוץ מזה – היה את עניין ה”הרצה”. אותם 1500 הק”מ הראשונים ארורים שבהם הרוכב מצווה שלא לעבור 80 קמ”ש אחרת הוא “דופק” את ההרצה, ה”רינגים” לא יתאימו את עצמם ל”צילינדר” וכך ה”רוכב” ידע את מי להאשים בבואו ל”מוסך” – את עצמו.
בקיצור החודשים חולפים ואני לא נהנה מהאופנוע בכלל. גם נוסע לאט כמו בחורה ברמת אביב וגם נתקע כל הזמן עם אופנוע שיש לו בעיות של “תזמון”. משהו שם לא דייק את הפעימה ובמקום שהאופנוע ידחס גזים ברגע הניצוץ הוא היה דוחס אותם שבריר שניה אחרי והם היו מתפוצצים בתוך האגזוז. תופעה זו ידועה יותר בשמה העממי “באקפייר” – ירייה אחורית – והיא היתה מקפיצה את לבבות כל ההודים המנומנמים כשהייתי חולף ברחובות העיירה. שבע פעמים נכנסתי איתו בשערי הברזל עטורי הקיסוס של המוסך המרכזי עד שלמדתי לכוון את רצועת ה”טיימינג” בעצמי… פדיחות של כלי, אין מה לומר.

בקיצור אחרי שלושה חודשים מתישים שבהם למדתי אותו והוא למד אותי, בערך אחרי שעברתי כ-800 ק”מ בהרצה, גמלה בי החלטה לצאת למסע שבו אחסל את ההרצה במכה אחת; המסע הגדול להודו הגדולה.

————-

לקחתי שק שינה, נשקתי לאישה, ויצאתי לי מזרחה בכיוון אגם מולשי (בתמונה). 
בדרך עברתי במוסך, סידרתי את הטיימינג, מילאתי אויר, שמן ומים, סידרתי לי טורבן עגול סגול על הראש ויצאתי לדרך. הכביש ההודי הלוהט נפתח לפני כמו ים סוף בחרבה. עז רוח, גאה וזקוף שייטתי בין המשאיות, קטנועים, מוניות, צופר לאות ידידות להולכים והשבים וליבי עולה על גדותיו – איזה חופש. אני איזי דיידר (מתוך הסרט היו-טיוב. חייבים לראות)

Get your motor runnin’
Head out on the highway
Lookin’ for adventure
And whatever comes our way
Yeah Darlin’ go make it happen
Take the world in a love embrace
Fire all of your guns at once
And explode into space

בורנ טו בי ווילד!

בשעה 16:00 פניתי ימינה וירדתי מהכביש המהיר בדרך כפרית רכה שהשתפלה לכיוון אגם מולשי. הפנים שלי צרבו מהשמש, העור נסתם מפיח דרכים, עצרתי בצד, כרסמתי פכסם, נגסתי ענב, שתיתי מים, פרסתי לונגי והלכתי לישון שנ”צ מתחת לעץ.
מה היה לי בשינה לא אדע. אבל שהקצתי ממנה כלום לא היה אותו דבר – עברתי מימד, נכנסתי לסרט. לא, הכי טוב – נכנסתי למשחק קווסט אתגרי שבו הגיבור כל הזמן נתקל בחידות שמונעות ממנו להתקדם.

חידה מספר 1 – mecchaniche fossile.

אני מסדר את התיקים על המושב, מהדק את הטורבן על ראשי, עולה על המכונה במטרה להניע אותה, בועט בקיק סטרט… אבל כלום לא קורה.צליל חנוק מוזר עולה מהמנוע. אני יורד מהמפלץ, רוכן להביט במנוע ומה אני מגלה? שהקרבורטור תלוי לו חופשי, מתנדנד על כאבל הגז ימינה ושמאלה ברוח הערבית, מנותק מהמנוע מימינו, מנותק מפילטר האוויר שמשמאלו, מתנדנד כנופש על ערסל. מראה מרגיז מאד ששחרר קללה מסובכת וארסית מפי: “ארורים תהיו… הודים מטומטמים שלא יודעים להדק ברגים! שום דבר לא עושים עד הסוף! חולמנים, מסטולים, מלאי אמונה! בני נעוות המרדות, עצלים, נרפים, למה לא תהיו קצת יותר גרמנים?! אמא, אני רוצה BMW!

עצבני ותקוע ישבתי בצד הכביש כשאגם מולשי מתנוצץ לי מלמטה בשמש שמתחילה לרדת וחשבתי (אולי בגלל הב.מ.וו.) על חבר אחד שלי גרמני שהיה צוחק ואומר על אנפילדים שהם “מכאנישה פוסייל” – מאובן מכני. זה כלי רכב שנשאר באותה צורה מאז שנות ה 40. אין בו פלסטיקים, אין בו אלקטרוניקה. אופנוע פשוט – תחשוב פשוט!

וכך בא לי הרעיון שהוציא אותי מהחידה הראשונה חזרה לדרך; קמתי לחפש אבן בגודל המתאים וכשמצאתיה דחפתי אותה בין השלדה לבין הפילטר אויר, מהדק ודוחס אותו בכוח לקרבורטור שדוחף את עצמו לראש מנוע. אבן אחת דוחפת שלושה חלקים במנוע, לחצתי אותה חזק חזק, הידקתי עם מברג את סרעפת היניקה, עליתי על האופנוע מלא תפילה ונתתי קיק. בום!
רעם המנוע נשמע לאוזני כשירת המלאכים. פק פק פק פק פק….
ויייי האא!!!!
אני מבסוט שחבל על הזמן. איזה אתגר פשוט ואיזה פיתרון פשוט; אבן במנוע, מי היה מאמין!
אין ייאוש בעולם, חביבי…
אני שט עם האופנוע בירידות, עף על כנפי האהבה למטה בכיוון האגם, עם הטורבן על הראש ושיר בלב: בורן טו בי ווילד!
פתאום.
פק…
ועוד פק פק…
ומשהו נחנק שם למטה. ומגמגם, ומשתתק ונח. דממה צלולה מסביב.

חידה מספר 2 – תלמד לשחרר

מקווה שהאבן נפלה אני עוצר בצד כדי לגלות שלא. האבן שם, מהדקת את המנוע. תקלה אחרת יש. אולי חסר דלק? לא. אולי פלאגים רטובים? אולי המנוע נסתם/הוצף/נחנק?
אין ייאוש בעולם אני מזכיר לעצמי, ומתיישב בצד. הרי כל העניין זה להיות ברגע נכון? אם אתה בכאן ועכשיו אז אין בעיות יש רק פתרונות. ככה הגורו הפנימי מטיף לי ואני כמצוותו מתיישב בצד ומדליק לעצמי סיגריית בידי, מנופף בשלווה לשלום לשלושה הודים שעוברים על פני (בראש שלי אני כזה: הי! תעזרו לי! נתקעתי, איפה יש מוסך!? אבל כלפי חוץ – אין ייאוש בעולם) והם מביטים בי בסקרנות, אחד צעיר אחד בינוני ואחד מבוגר מקומט בלי שיניים עם כובע של פופאי המלח, אם לא הייתי עסוק בלהיות בודהה הייתי מצלם אותו לנישנל ג’יאוגרפיק, והם מנידים בראשם ברחמים ומפטפטים חרש ואז ניגשים לברר: למה האופנוע נתקע.
שאלה טובה. לא יודע. נתקע.
חדש? חדש, אני מאשר בעצב. עייניהם מלטפות את עור המושב, טנק הדלק המבריק, הם לא ראו אנפילד חדש מימיהם. הצעיר מצביע על דמותם המעוקמת שמשתקפת בטבעת הניקל המצוחצחת של הפנס והזקן מתכופף וחיוכו מלא החניכיים משתקף בעיוות משעשע והוא מסרק את גבותיו בתנועות של כוכב בוליווד וכולם צוחקים ואני מנצל את הרגע ושואל בפנטומימה: תגידו, אולי תוכלו לעזור לי להניע בדחיפה?? הם מסווים היסוס תוך שהם מגרדים בעורף, אומדים בעיניהם את התפלצת האימתנית, מתנדנדים בין המאמץ הצפוי להם ובין הרצון לעזור לזר נחמד. טוב, בסדר מתרצה המבוגר.

דחפנו כולנו לראש הגבעה הקרובה, הכנסתי להילוך שני, בניתי מתח ואז התדרדרתי למטה בשקט. מת.
פקרוקי קניוקהו נקטוקי אצ’ה… הם מפטפטים בשפת אימם המקוטעת. בטח אומרים “הפראייר קנה אופנוע חדש…” תגידו, תוכלו לעזור לי לדחוף אותו למכניק?
עכשיו ההיסוס גלוי יותר. ברור. הכפר רחוק וזה הולך להיות סיוט.
אתן 20 רופי לכל אחד. אני מגבה את הצעתי בהצעה פיננסית.
שום תנועה, דממה. רק מבטים.
חמישים רופי?
אחרי דיון קל הם מתרצים. נראה לי שהצעיר עזר להם להחליט בחיובי: נדמה לי משברי ההודית שאני מבין שהוא חושב שהוא יקבל סיבוב על המפלץ אחרי שזה יחזור לחיים.

הבחורות האלה היו עסוקות לדחוף אופנועים במקום אחר

בקיצור, שלושתם מתחילים לדחוף מאחורה ואני מכוון מקדימה, מחזיק את הכידון. את העליה הראשונה הם העלוני בלי בעיה. אלא שהעליה הבאה היתה יותר קשה וזאת שאחרי יותר קשה, וכך, בעליה השלישית אני מוצא את עצמי דוחף לבד את המפלץ ששוקל 147 קילו כשמאחורי נותר רק הזקן עם החניכיים שעושה את עצמו דוחף ובינתים מפטפט בעליצות עם שני חבריו שאחד מהם מעשן סיגריה!…

לעת ערב אנחנו מגיעים לכפר ואני מת. אשכרה גמור, מותש. מציגים לפני את המכונאי של הכפר, בחור חביב שמופתע למראה האבן במנוע, אני מסביר לו את הבעיה והולך להתמוטט איפשהו. שוב פורש שמיכה קטנה ונושב נשכב, מנסה לתקן את המציאות שיצרתי אז, כשנשכבתי פעם ראשונה ויצאתי ממרחב הזמן ההוא למשחק אתגרי של תקלות חידתיות.
השמש שקעה.
נרדמתי. ליד ערימת חציר.

אני מתעורר כשיד של ילד מנערת אותי. מיסטר מיסטר, קאם קאם.
מטושטש אני מתייצב בפני המכאניק והוא בפנים נפולות אומר: לא יודע מה, ניסיתי הכל, לא מניע לי.
אני מסתכל עליו ולא מבין. זה לא מה שאתה צריך להגיד בכלל! ממש לא מתאים הדיבור הזה. ופתאום אני קולט שזה בכלל לא מוסכניק! זה ילד עם מברג, אולי אח שלהם, אולי דוד, החבר’ה חשבו שאולי יתמזל לו לתקן לי את האופנוע בצורה פלאית. מין התפלקות כזו מקרית.
ואני לא מסכים לשחרר. לא מסכים. הולך מוטרד מסביב לכלי, חופר פה וחופר שם, זה לא הגיוני הפתרון הזה, אז בטח יש אחר. והוא מסביר לי שהחליף לי פלאגים, שניקה את הקרבוראטור, שסילק את האבן והידק את הפילטר אויר למקומו… ואני מסתובב, מסתובב, מחפש רעיון ואז בא הילד שעזר לי לדחוף את האופנוע ורומז לי, “אפשר?”
אפשר מה? לעשות אנ-אנ? פרפרפרפר עם השפתיים? מה אתה רוצה יא אוור?
והוא בפנטומימה אומר לי, לדחוף מראש הגבעה ולהדליק בדירדור.
ואללה. תן אמון אני אומר לעצמי. אולי אתה כאן לתת לילד הזה מתנה? אולי יש לו קרמה אחרת? אני מביט בו בחומרה ומתרה בו עם אצבע זקורה: אבל אם לא נדלק, אתה דוחף אותו בחזרה לכאן. שלא ישאר למטה! והוא מסכים, דוחף את האופנוע לראש התל, מכניס לשני ו… ווורורורוםםםם ורווםםם… ואי, הוא הדליק אותו! הוא הדליק אותו!
אני קופץ מרוב שמחה ומחבק את המוסכניק ששמח לא פחות ממני, ושנינו קופצים ורוקדים והילד על האופנוע מנופף בזרועותיו כמו ליאו מסי אחרי גול והוא דופק סיבוב דהווין בכל הכפר, אנחנו שומעים אותו מתקרב ומתרחק, בטח מוציא לבנות את העיניים.
אחרי חמש דקות של לחץ הוא חוזר עם אבא שלו בכיסא האחורי – הזקן ממקודם מחייך בלי השיניים – ואני מחבק אותו ואז את אביו ואז את המוסכניק, מוציא שני שטרות של 100 רופי ומעניק להם אותם, קד לעומתם “נמסטה” עמוק ועולה על המפלץ. כבר לילה סגול והדרך עוד ארוכה ודי כבר! חייבים למצוא מקום לנוח מהיום המטורף הזה!
———————————-

ואני מבסוט, איזי ריידר… הלב שלי שר: בורן טו בי ווילד! אין מקום לייאוש בעולם, רבי נחמן שר לי שירים, ויש לי מחשבות טובות ואוהבות על המין האנושי ועל אמון בבני האדם, ועל אושו שלימד אותי לנשום ברגעי לחץ, ועל ג’ון לנון ששר ב”watching the wheels”: “there’s no problems only solutions” מתכנתי המשחק תמיד מחביאים לך את הפיתרון איפשהו. בגלל זה אין באמת בעיות אלא רק פיתרונות, ומטרת המשחק היא לנסות להבין איפה מתחבא הפתרון (במקרה הזה הוא היה אצל הילד), וכשאתה מגלה את זה פתאום הכל פשוט מאד ואז – הארה זוטא: “אההה…” אתה טופח על מצחך. בטח. זה היה שם תמיד.

וכולי באקסטזות גומר את הירידות ומגיע לנקודה שאני מכיר, כי פעם שנסענו למסיבת אסיד נסענו על הכביש הזה ועכשיו אני בא מהצד השני והכל נראה נכון ומדוייק וטוב: הכל בסדר. הכל עכשיו מוכן לתקיעה האמיתית.
פק פק פק….
ושוב פק.
וזהו. האופנוע נחנק.

חידה מספר 3 – תהיה חבר

באמצע הלילה אני עומד על כביש כפרי. ואני לבד מביט בחושך
500 מטר מלפני פנס בודד ובית.
האופנוע משמיע פצפוצים קטנים של מתכת מתקררת ואני מאזין לדממה.
נתקעתי שוב. לכאורה בעיה, אבל ביום שכזה אין בזה שום חדש. אין כאן יותר מידי עזרה ואין גם צורך לגייס: היום הכאוטי הזה לא היה יכול להסתיים אחרת, ועל כן נעשה מה שאנחנו עושים תמיד ברגעי צרה; נלך לשכב בצד. מתכנתי המשחק החליטו שכאן אנחנו נישן ואנחנו נכבד את החלטתו זו ונפרוש כאן בדיוק שק שינה.
השארתי את האופנוע על אם הדרך, שלפתי את השק”ש, נכנסתי לשדה חרוש, פרשתי אותו ונשכבתי עליו, מביט בירח, אומר תודה לאלוהים על כל החוויות. הייתי מבסוט מעצמי וכך שחתי בליבי: כשאתה מאתגר את עצמך אתה פוגש את עצמך. לעולם תזכור להתרחק מאיזור הנוחות כדי שתוכל לגלות את כוחותיך הסמויים. ועם התפילה הזו נרדמתי ולא ידעתי מה ביקשתי.

התעוררתי עם צליל של צפצוף שעלה מגרוני. ושיעול. ואז חירחור.
אני בעצם משתעל מתוך שינה כבר כמה זמן.
שוב התחלפות. היום המטרוף הזה לא נגמר.
מה זה הקושי נשימה הזה? התקפת אסטמה? לא יכול להיות. לא היתה לי כבר 7 שנים. מזל שיש ונטולין בתיק.
רגע… באמת יש ונטולין בתיק? הרי לא ראית אותו מזמן.
נכון, אולי באמת אין?
המממ… איזה פחד. הוא תמיד היה זרוק שם.
עכשיו הוא לא, אל תמציא לעצמך סרטים. אתה סתם מדמיין.
הווו… הווו… הריאות שורקות. אני מביט במצבו של הירח. כנראה נרדמתי נורא מוקדם ועכשיו עדין לא אמצע הלילה והשינה ממני והלאה. אני ערני כמו שועל. מעניין מה השעה כי הירח בשמיים בקושי זז. ואבל עכשיו השדה רטוב מטל, והריאות שלי לא נושמות אויר ומרגע לרגע סטרס תופס את מקום השקט הקוסמי:
למה אתה מתענה, תבדוק אם יש ונטולין בתיק
ואם אין? אז יהיה יותר גרוע.
לפחות אז תדע שאין.
רגע, אני לא יכול לגלות שאין. אני חייב לעשות קסם וליצור שפורפרת כחולה.
תבדוק. היא שם.
אם תבדוק והיא איננה – אתה בצרות
יותר צרות ממה שעכשיו?
כן כי עכשיו לפחות יש לך עוד תקווה…
ואי. אני מתחיל לקדוח. האם המצאתי את תמונת הונטולין שזרוק בתיק או לא? יש, אין, יש, אין… שתי מחשבות מתחילות לשגע אותי ושתיהן עוצמתיות באותה מידה וכל אחת מבטלת את רעותה וסינתזה אין. ופעולה אין, ורק חוסר שקט ארוך ומטריף ושיעול שהולך וגובר. אני מייחל לישון. פשוט להירדם אבל המוח שלי רחוק מזה כמו חיה שבורחת מטורף. המוח רץ במהירות של מיליון קמ”ש ואני לא שולט בו בכלל. והזמן עובר ואני חופר ומתהפך ומתהפך על האדמה הקרה ואין לי מנוחה.
תירגע, תירגע, תנשום עמוק.
אני מת אני מת, ימצאו את גופתי
מה פתאום, תירגע תנשום, הכל בסדר
יהיה בסדר רק שניקח ונטולין
וככה אני טוחן את עצמי בלופים שלא נגמרים, בזמן שהגוף שלי מסתובב מחפש מנוחה על האדמה הקרה, ורק שיעול. ואני מבין מה זה להיות משוגע. זה זה – להיות כלוא בראש של עצמך. זה סיוט. אין מוצא, אין מפלט חייב לזוז.
באיזשהו שלב החלטתי: די! קמתי עצבני, זחלתי לתיק, התחלתי לחטט בו וכמו שאני מנער אותו אני יודע: אין בו כלום. אתה לא לקחת משאף איתך. זה סתם אשליה. בום. רגע של קשט ואז זיעה קרה ובמכה השיעול הופך לחנקה אמיתית. משהו בסינפונות שלי מתכווץ עוד יותר.
ואני מזהה פתאום שאיזה כלב במרחקים כבר נובח עלי די הרבה זמן ומוציא אותי מדעתי.
ואני עצבני. לא רגוע. והוא נהיה עצבני ממני. אני בחוסר שקט, זז יותר מידי וזה מאיים עליו. ואאוו… איזה חפירה, הסרט הלך ונהיה גרוע מרגע לרגע. במיוחד שבמוח שלי, במצב התודעה המג’נוני שבו שהיתי הנביחה שלו נשמעה לי כמו שאלה: “מי זה?”
האו! האו! האוואוו וואוו!
מי זה? מי זה? מי זה? המוח שלי קודח ואני לא יודע מה לעשות. מי זה? מי אני? מה אני? איך יכול להיות שאני הולך למות פה באיזה שדה בהודו ובמקום להירגע לקראת מותי הרך אני מחרחר, משתעל, מתהפך וחופר. איפה השקט אלוהים?
שתוק! אני צורח על הכלב בליבי. בבקשה שתוק, עזוב אותי. בבקשה… ואני נוקט טקטיקה של קפיאה. לא לזוז, לא להשתעל, שישכח ממני. תשומת הלב שלו מעייפת אותי. אני במלחמת התשה עם פאקינג כלב הודי! אני השדרן החכם מהרדיו… מובס ע”י כלב. כל פעם שנוצר שקט קטן בנביחות משתרר ביננו מתח שאני לא מסוגל לסבול. וחוץ מזה אני אדם על סף מוות. איך לא אזוז?
אז כל פעם שהוא משתתק, אני זז מילימטר, והוא ישר פוצח בסדרת שאלות חדשה: מי אתה? מי שם? מי זה? אוזנו כרויה כל רחש שעולה מהשדה ואני כבר לא יודע מה יותר טוב, השקט שמעמת אותי עם הגוף שנאבק על כל טיפת אויר או נביחותיו שמעמתות אותי עם זה שאני לא יודע מי אני.
אני מישהו שנלחם בעצמו.
מישהו שלא מסוגל לנוח בשקט.
אני מת חי.

אפסותי הרוחנית התגלתה לפני במלואה. כל המסע הזה אני מנוצח. בהתחלה ע”י אופנוע ובסוף ע”י כלב. אני זוכה לעיתים לחלקיקי ניצחונות זעירים אבל ביחס לנצח אני משחק על זמן שאול. בעצם אני כבר גמור. התקווה היא אשליה. החושך הוא 99,999 אחוז מהיקום הזה. עדיף לשחרר ולוותר…
נשכבתי אחורה וביקשתי לעזוב את הגוף. זה לא מצא חן בעייני למות ככה מתוך לחץ אבל הייתי לבד בארץ זרה והריאות שלי סגרו עלי מבפנים. חשבתי על המחפשים שיבואו אחרי ועל הכותרות בעיתונים בישראל… אלוהים כמה שלא רציתי למות.
ואז עלתה בי משבה חדשה שבדיעבד היתה המחשבה המשמחה והנבונה ביותר של חיי. הרי אושו קרא לי רפיק שפירושו חבר לדרך. אולי אני אנסה לקרוא לכלבון ולהעביר אותו צד, לטובתי? איך אומרים חז”ל: איהו חכם, ההופך אויבו לאוהבו.
ואתם לא תאמינו, זה היה הפיצוח. התיישבתי בשק השינה שוב, מלא חיים, ובשאירת כוחותי ציקצקתי לכלבלב וטפחתי על הירך שלי ואפילו הפלטתי שריקה עליזה באפס אויר שעוד נותר לי בחשבון ואכן מתוך האפלה צץ למולי כלב חמוד, אלמלא הודו הייתי אומר לכם שזה כלב כנעני, בחיי זה היה מין כלב יסוד, שטאנץ של כלב. בן בלי מין, מעורבב אלף פעמים. כולו כישכושי זנב ולשון. איזה קטע, הוא חיכה בדיוק לזה! שאני אקרא לו והוא יוכל לדעת מי אני ולגלות בעצמו!

ביום הם ישנים בלילה נובחים על זרים

בעצם התשובה לשאלה “מי שם, מי אתה” היתה פשוטה: אני חבר. אני רפיק. והוא מרחרח אותי ואני מקרצף אותו וגל של אהבה וחום עולה בי, “אידיוט, הרסת לי את השינה!” אני נוזף בו. והוא מביט בי בשימחה שווה – הי, זה לא יריב שהיה בשדה, זה איש חמוד. ואני מנסה לחבק אותו בהודיה, הי אני לא לבד! איזה שטויות אלה! כוח החיים הרי כל כך הרבה הרבה יותר חזק מכוח האפלה. מה זה אפלה? זה ריק! אין כזה דבר!
“קח אותי מפה” ביקשתי ממנו ואספתי את התיק והשק”ש ובלי אוויר פסעתי חזרה לכביש מלווה בכלב חמוד שמקפץ סביבי. עשיתי תחנה אחת למנוחה ולשיעולים ארוכים ליד האנפילד הקריר וכשנשענתי עליו הבנתי דבר פשוט: אני צריך רצפה! חייב אדמה קשה. איך לא ראיתי את זה קודם? הייתי צריך לקום ברגע שגיליתי את האין-ונטולין. הייתי פשוט צריך ללכת לבית ליד הפנס, לדפוק על הדלת ולבקש לישון בתוכו – זה הודו פה. לא ניו-יורק! מה נתקעתי שם בשדה הלח?
הלכתי בכיוון הבית הראשון שראיתי באופק. היה שם אור קטן של פנס רחוב ואליו כיוונתי את עצמי. בלב דופק מחוסר אויר והתרגשות… אלא שעוד לא תמו צרותי. עוד מכשול אחד היה לו לגיבור לפני הגאולה, מתכנתי המשחק הציבו בפניו אתגר אחד אחרון להתמודדות: פתאום, מהאפלה, אני שומע כלב אחר שמתחיל לגרגר קולות מאיימים והכלבון שלי הכנעני נעמד על מקומו סמור אוזניים ובין רגע נהיה לי ברור יחסי הכוחות בשכונה: עוד מעט אנחנו חוצים איזשהו סף טריטוריאלי שכלבוני לא יוכל לעבור וללוות אותי יותר.
אני פה. הבית שם ובאמצע כלב אחר, חדש ולא נחמד. ציקצקתי אליו בלשוני, טפחתי על ירכי, אבל זה היה כלב לא נובח (ומכאן, אולי נושך?), שעמד באפלה וגירגר. אבל ברגע שהגיבור רואה את הסוף שום דבר כבר לא יעצור אותו. הסתובבתי להיפרד מהכלב הכנעני היקר שלי, התכופפתי ללטף אותו, שאבתי חיים מכלב רחוב הודי מטונף, מפורעש, מקורצץ – (זה האויב שלי ממקודם, אלוהים, איזה קטע. הוא כזה חמוד!) הסתכלתי לו בעיניים וראיתי את עצמי – חי בקושי אבל כבר לגמרי בצד בנכון של החיים – ואז קמתי ועברתי בראש זקוף את הקו הטריטוריאלי הדמיוני והמשכתי במסעי אל הבית הקרוב. תוך שנייה התנפל עלי הכלב השני בנביחות מטווח אפס אבל לא נתתי לו תשומת לב. הייתי גדול עליו. הייתי כוח החיים שחותר לישועה: פשוט הלכתי אל האור, גורר את עצמי הלאה ואת פקלאותי מפלס דרך בהוויה סמיכה.
“תמיד תסמוך על נדיבותם של אחרים” מסביר באזני החסיד שהלילה הזה גדל בתוכי והפך לישות הראשי בגלריית הדמויות הפנימיות שבי: ככול שחפרת פנימה יותר הלכת והשתגעת. ככול שפנית לעזרה מבחוץ מצאת תשובה.
כשהייתי עשרה מטר מהבית נשמע קול נזיפה כעוס בהודית “סרי בהטהו קג’והא ג’או!” והכלב השתתק לרגע. איש מבוגר שישן שם בסוכה הרים את הראש ובחן אותי בישנוניות ואז, לא תאמינו, אפילו לא ביקש לדעת מי אני ומה אני עושה שם, הוא רק פרש את ידו בתנועה מזמינה והצביע על פינה במרפסת שהיתה זרוק בו מזרון וחזר לישון.
בן אדם, אלוהים.
איזו הקלה.
נשמה אנושית, חזרתי הביתה!

בן אדם שנראה בערך כך

הזקן התצטנף חזרה ואני התכרבלתי ממולו, נהנה להישען על קיר המרפסת, ומרחוק אני תופס את פנס הרחוב הצהוב שזהר ממולי ואני מבין “הצמד לאור! זה מייצג את השמש.” הכלב עוד נבח פעם ופעמים, אני עוד השתעלתי פעם או פעמיים, אבל כוחו המרפא של אור החשמל הפיח בי שקט ושלווה, הצלחתי למצוא את האיזון בין החנק ובין וחמצן. הלכתי על הסף בין שניהם ועכשיו זהו, רק אור הייתי צריך, אור שלא הצלחתי לגרד מבפנים, מעצמי. אור של חשמל, אור בדמות עיינים של כלב, אור של הזמנה מהודי ישן. היה לי ברור שעם הבוקר הכל יראה כמו חלום רע וכדי להעצמים את הצד של החמצן, של הטאויר, של הרוח בחרתי לדמיין שמש מחייכת שעוטפת את פנס הרחוב ואחר-כך את כל היקום.
נרדמתי בישיבה.
אחרי זמן מה התעוררתי, עם דימוי של ספיראלה סגולה שהיא הגבול בין האור לחושך שריצדה לפני. לקחתי מלא ריאותי אויר וגיליתי שזהו, ניגמרו הציפצופים. ההתקפה עברה. ומתוך מתיקות התכרבלתי על הרצפה וחזרתי לרכב על הספירלה הקוסמית.

בבוקר הקצתי כמו קפיץ.
אותו עולם אבל הכל אחר.
אותו כביש, אותו בית, הפנס עוד שם אבל הכל אחר. הרחוב עכשיו היה מלא בתנועה אנושית, השמש עמדה מעל לאופק והחיים מעולם לא נראו מתוקים יותר. דימוי רב עוצמה התגלה לי בלילה הזה, הספיראלה הסגולה היתה משהו שהמשכתי לראות מול עייני ימים ארוכים אחרי כן. לחברתי בבית הסברתי שבתוך האיזון המאוזן בין הין והיאנג, בין הדין והחסד, בין המוות והחיים יש יתרון קטן קטנטן לאור, לחיים, והוא זה שעושה כאן את כל ההבדל. יכולתי לרכב עליו, חוויתי אותו כל הלילה במין תנועה עגולה של קרן אור שמשייטת בתוך החשכה והיא קטנה אבל עליה צד הזכות.
עליתי על האוטובוס בחזרה לפונה, דחוס כסרדין בין המוני הודים בדרכם למלאכת יומם. איש עם כומתת מלחים לבנה נחר נרדם עלי מימין ואישה אחת בסארי ירוק הזיעה עלי משמאל, ואני בלי להתאמץ מוצא את נקודת הזכות שלו ושלה, נח בהם, מלא הודיה למין האנושי ולאקזיסטנס בכללותו. החיים שלי מאז לא חזרו להיות אותו דבר.

את האופנוע מכרתי שבועיים אחר-כך