(תקציר הפרק הקודם: גורוג’י, סדהו טנטרה זקן {טוען שהוא בן 172} אינו דובר אנגלית, גר עם חברה טובה שלי בדהרמקוט, וכשאני מבקש ממנו לדעת “מה זה טנטרה” הוא לא עונה לי ורק עורך לי מבחנים משונים)

יומיים אחרי זה הוא הצביע לי שביל סמוי שאם אלך בו אגיע לקרחון שלא נמס כל הקיץ: “תעבור בתוכו לצד השני ואז תרד על הסלעים במורד הנחל עד שתגיע למפל.” אבל יתכן שהוא לא אמר לי שום דבר כזה ובעצם אמר: לך תשב מתחת לעץ ותמדוט עד מחר. אבל זה מה שהבנתי וזה מה שעשיתי. אולי רציתי חוויה קצת מופרעת?

האם גורוג’י היה שולח אותי לסכן את חיי?

הדרך לנחל היתה מקסימה ועד מהרה שמעתי את קול המפל מתחתי. ירדתי בשביל עד שהגעתי לנחל שעבר בתוך מנהרת קרח ענקית, שאדי כפור נדפו ממנה, מצננים את הקיץ ההודי הקופח. התפשטתי מבגדי וצררתי אותם לכדור שאותו, יחד עם הנעליים, זרקתי לצד השני ואז נכנסתי לנחל. הייתי צריך לעבור רק שני מטרים בתוך ערוץ נחל שוצף, וזה נראה כמו נצח. המים היו כל כך קפואים, הרגשתי את העצמות שלי כואבות, רוחפות, בצעקת בהלה חזרתי לגדה הראשונה ורק אחרי שעשיתי לעצמי פוקוס קפצתי פנימה ובארבעה צעדים ותנועות שחיה יצאתי בצד השני.

התלבשתי והתחלתי את מסעי במורד הנחל, עליתי על סלע וממנו דילגתי לעוד סלע. כל כך בטחתי בגורוג’י, הייתי בטוח שדרכי למורד הנחל תהיה מרוצפת בסלעים במרחק פסיעה זה מזה. מדי פעם הסתכלתי אחורה וראיתי שיהיה קשה מאד לחזור במעלה הזרם באותה שיטה של קפיצה מסלעים (כי אני נגד הכיוון) אבל לא חשבתי על כך. המשכתי להתקדם כשהנקיק הולך ונהיה צר, המים מהירים יותר ויותר, קירות המצוק מאונכים יותר ויותר ופתאום פגשתי גל של קור שעלה מתוכי וידעתי שמשהו כאן הוא טעות, שזה לא נכון להתקדם ושאין איך ומאיפה לעלות חזרה ושהמפל לא שווה את זה ושנפילה למים הקפואים האלה היא מוות בטוח…

וכך נעמדתי ואמדתי את מצבי: להתקדם קדימה אין מצב, לחזור אחורה – סלעים חלקלקים. לעלות על הקיר מימין – סלע חלק חשוף, לעלות על הקיר משמאל – אני לא קרוב אליו.

כמו סביבון עמדתי שם מביט סביבי ופוסח על הסעיפים: קדימה לא, אחורה לא, ימינה לא, שמאלה לא: שם יש קיר אדמה רטוב, שורשים לחים וצמחיה קוצנית עבותה. פחד מוות, וחוץ מזה אני רחוק מדי. היה לי מאד קשה לחשוב בהגיון, גל של אדרנלין עבר לי בגוף, הסעיר את דמי, הקשה עלי את ההחלטה. יכולתי לראות איך ככה בלי שום מאמץ הכנסתי את עצמי לפורענות, סוג של קלות דעת שאמהות של מטיילים בוכות עליו שנים אחר-כך ומאשימות את עצמן. עכשיו אני בצרה ש-94% ממנה כבר נעשתה והחלטה נכונה נדרשת כי כל בחירה אחרת תביא את הצרה למאה אחוז.

ניסיתי לראות אולי טמון כאן איזה חוק קוסמי: אם מאחורי נחל שוצף אז זה אלמנט מים. ואם מלפני מפל נופל – זה לבטח אלמנט אויר. ומימיני הצוק התלול חשוף השמש– איזה  אלמנט זה? אולי אש. ומשמאלי קיר עטוף צמחיית נחלים צפופה – טוב זה ברור – אלמנט אדמה. אז יאללה היידה, עודדתי את עצמי, לך על האדמה, האדמה זה אמא, לא? אמא תיתן לך ליפול ולמות? מה פתאום. מה קרה לך חבר! כל מה שצריך זה להתקדם עוד קצת ולהתפלל לסלע שיהיה קרוב מספיק לקיר השמאלי כדי להתחיל לטפס עליו חזרה ליער.

בכוחות מחודשים דילגתי קדימה על עוד שני סלעים. רעש המפל התחזק, הייתי כבר ממש קרוב אליו, אבל ההרפתקן שבי פינה את מקומו לשורד, כאשר לפתע שורש עבות קרא לי מהמתלול המוצל, חלקו התחתון התפתל במים והיה מכוסה ירוקת, אולם חלקו העליון נראה היה חזק מספיק כדי לשאת את משקלי. רוחב הנקיק היה לא יותר משני מטרים, מים לבנים קפצו והקפיאו לי ת’מוח. בלי לחשוב יותר מדי זינקתי ונתפסתי בשורש, בעטתי באויר ובמים ובקיר הרטוב ומשכתי את עצמי למעלה, למקום שבו היה לי מדרס רגל. משכתי את עצמי למעלה עד שהייתי כולי מעל למים, צמוד לקיר, אוחז אותו, נח בתוכו, מבין שעלי להתפלל. אני מחפש תפילה ולא עולה לי כלום חוץ מ”אסדר לסעודתה בצפרא דשבתא” של אהוד בנאי מ”רחוב האגס אחד” ואני חושב לעצמי שזה די טפשי לשיר את זה עכשיו, אבל נשבע בליבי שאבשל סעודתה לגורוג’י ולבנות כשאגיע חי ושלם הביתה, ואז עם השיר הזה התחלתי את מסעי על הקיר.

כל צעד- מודעות. כל תנועה – נשימה. מחזיק שיח, בודק אותו, מעביר את המשקל שלי אליו, מחכה לחוש אם הוא מושרש היטב, אם כן אני מעביר את עצמי, אם לא מחפש שורש או ענף, או אבן גדולה, או תלולית אדמה, ובלב מתפלל בדבקות את השורות הסתומות “ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן, הולך לו הגדול, מגיע הקטן.”

באיזשהו שלב הגעתי לגומחה בקיר שיכולתי להיכנס בה ולנוח מעט. ישבתי שם מעל המפל (באמת היה יפה, גבוה), הבטתי בעצים שמסביבי ומתוך הסוטול של האדרנלין חשתי כאילו הם מביטים בי ובמאבקי לחיים, ונזכרתי בשורה שאמר פעם המחזאי ארתור מילר: “האמת הראשונית היא שכולנו קשורים ומתבוננים זה בזה. אפילו העצים.” רגע של אחדות גדולה נח עלי. הודיתי לטבע, לעצים ולשורשים שעוזרים לי לחזור לשביל, לאנשים, לחברים שלי, למשפחה ושרתי בקול רם להרים “ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן, הולך לו הגדול, מגיע הקטן”, ובעיני רוחי אני רואה שכונה מנומנמת בירושלים ושני אנשים ממהרים לתפילת בוקר, אחד גדול ומאחוריו קטן, ואני מתמלא רגש שאני כמעט פורץ בבכי, וכך עם השיר הפלאי הזה ורוחי שחזרה אלי חזרתי לטיפוס על הקיר וידעתי שכבר לא אמות הפעם. נמלאתי שמחה ונשבעתי לעצמי להפסיק להיות כזה אחד ששועט קדימה. השבעתי את עצמי שפעם הבאה אתחיל לחשוב לפני שאני מתרסק על המציאות.

חזרתי הביתה דרך המכולת, קניתי מצרכים והכנתי סעודתה לכולם שבסופה סיפרתי להם על החוויה שעברתי. אומנט תירגמה לגורוג’י ובאיזשהו שלב גם שאלה אותו – אתה אמרת לו ללכת אל המפל מתוך הנחל? והוא ענה לה שהוא בכלל שלח אותי למעלה הנחל למערה שלו שהוא השתמש בה פעם ובה זולה נחמדה למדיטציה.

אבל אז הוא פנה אלי ודיבר ישירות, ופעם ראשונה הוא נתן לי את תורתו במילים ולא בהרפתקאות: “תמיד אנחנו צריכים לזכור לנשום ולתגיד תודה על החיים. עם כל נשימה תזכור את זה שזה לא נמשך לנצח, שזה יכול להיגמר מחר, הדברים מתבלים, מתקלקלים, השיניים שלך, הגב, הזין, תכין את עצמך ליום שבו תהיה חלש ומרותק למיטה, אולי למכונת הנשמה ותזכור את זה עכשיו, תוך כדי שאתה חי, צעיר וחזק. ככה אני חי כבר 172 שנה. אני תמיד זוכר את המוות, אני חי במודעות מלאה למחלה, לכאב, לשיגעון. כל מי שמתעלם מהדברים האלה, בסוף כשהם מגיעים הם מצטערים. הם רוצים עוד זמן, עוד בריאות, מבקשים עוד חיים. אבל אנחנו שמתאמנים במוות, כשיגיע הרגע ללכת אנחנו נדע שחיינו, שבירכנו וקידשנו את החיים. באמת היינו כאן בכל רגע.”

“אז תגיד לי מה זה טנטרה.”

“גורו גורקשנאט אמר: האיש הטנטרי הוא זה שהולך נגד הכיוון.”