מכירים את הבדיחה של הגששים “פה היה עץ – אני הייתי מאחורי העץ”?

אז גם לי יש סיפור איפה הייתי כשההיסטוריה קרתה (רמז: התחבאתי מאחורי מזכ”ל המפלגה רענן כהן)

יום אחד בסוף שנת 1995 מצלצל אלי המפיק איל גפן ואומר לי, תשמע, מארגנים עצרת לתמיכה בשלום בכיכר מלכי ישראל ואנחנו צריכים מנחה.

אתם משלמים? שאלתי
לא ממש.
מי משתתף?
אני עכשיו מנסה להביא את אביב גפן, מירי אלוני תשיר את שיר לשלום…

——–

הימים חלפו והתאריך 4 בנובמבר נותר מסומן ביומני, אבל איל גפן נעלם.
ביום שישי 3 בנובמבר צלצלתי אליו, “מה קורה תגיד?”
“אהה, תשמע,” הוא אומר לי, “זו הולכת להיות עצרת יותר גדולה משחשבנו, אתה לא תנחה אותה לבד.” ואללה, חשתי הקלה. אולי אני אשחרר את כל העניין ואשאר בבית.
“אבל תגיע!” הוא התרה בי באיום לפני שסגר את השיחה

———

בערב העצרת הגענו מוקדם לכיכר.
“תשמע,” אומר לי איל גפן “אני מתנצל שנעלמתי לך, פשוט המון אנשים רוצים להנחות את האירוע, אז בגלל שהבטחתי לך אני אתן לך לעלות לבמה… מתי אתה רוצה?”
“בונה, זה לא בסדר,” אמרתי לו בכעס, “אתה משגע אותי כבר חודש. תן משהו רציני!”
הרחבה היתה מלאה חברי כנסת, שרים, אומנים, נגנים, הרגשתי שהוא בלחץ אטומי, “השיא זה שיר לשלום אתה מכיר את השיר הזה?”
“בטח.”
“אז תשמע: יצחק ושמעון לא מכירים אותו בכלל, אז אני ואתה נעמוד מאחוריהם ויחד עם מירי אלוני נשיר בקול רם כי יצחק ביקש בפירוש שלא ישמעו אותו שר, הוא מאד בישן.”
“ומה? זה הכל? בשביל זה באתי? להיות תזמורת בצורת לראש הממשלה?”
“טוב…” הוא פשפש בניירותיו, “אם אתה רוצה… אז לפני זה תעלה לבמה ותציג את אביב גפן.”

———-

את הכיכר מתחתינו מלא קהל צעיר שמנה בעיקר חניכי תנועות נוער, המון חולצות כחולות, מוכרי תירס, מוזיקה ברמקולים, אנשים מתחבקים ושלטים של “כן לשלום – לא לאלימות” אבל אני היית כלוא למעלה מאחורי הבמה, יושב ומעביר את הזמן עד שיגיע תורי להנחות אירוע משמים ומייבש; אצלנו על המרפסת הסתובבו פוליטיקאים מהשורה השניה, אומנים מהשורה השלישית, זה  עולה, זה יורד, רבין נואם, פרס נואם, אין טלוויזיות שיצלמו את האירוע, אין שום מתח, ישבתי עם צופית והסתכלנו על כל הפוליטיקאים, “תראי איזה דולדולים יש לרבין בלחיים”, לחשתי לה. באמת רבין נראה היה כמו מסכה שנמסה “יש לו פנים ענקיות!” היא ציינה בבהלה. סקרתי אותו, את תנוכי אזניו הארוכים, הוא עישן סיגריה בסיגריה ונראה משועמם ונבוך. לידו עמדה לאה רבין וחשבתי לי שהיא ממש דומה באפה המחודד לצופית שלי וחשבתי שאולי גם אני מין רבין כזה כי צופית דומה ללאה.

לעומתם שמעון דיבר עם כולם, פיטפט וצ’יטצ’ט וזרח כולו. איזה הבדל בין הג’ינג’י הבישן וחסר הגינונים החברתיים לבין הפוליטיקאי המשופשף.

———

“יללא, עוד חמש דקות אתה מעלה את אביב.” קולו של איל גפן קרע אותי ממחשבותי
“איזה שיר הוא שר? בוא איתי נשאל אותו.”
את אביב גפן הכרתי מצילומי התוכנית “עניין של זמן”. לקחתי אותו טרמפ כמה פעמים וחשבתי שהוא ילד מתלהב, עכשיו הוא היה אומן ראשי בהפקת ענק, בערב שעתיד להיות מכונן בהיסטוריה הישראלית. הוא עמד מולי קטן ומאופר, כולו חסר מנוחה, “עוד לא החלטתי מה לשיר” הוא אמר לעצמו, “רק תציג אותי ואת הטעויות ואני אציג את השיר.”

נכנסתי לבמה, עליתי על הפודיום, מסוונר מעט מאור הזרקורים, נעמדתי מול עשרות אלפי אנשים ונשפתי “פו פו” למיקרופון שהיה מעט מסריח מרוק הנואמים ואומנים שעלו לפני ואז פתחתי את הפה ויצא לי נאום קצת מגוחך וקצת ציוני: “…אם אתם רוצים שלום, אז שלום זה מה שיהיה! כי אי אפשר להשתיק ציבור גדול כמונו!” צעקתי והקהל שמילא את הכיכר בטח חשב לעצמו – מי זה הבחור הזה?

“ועכשיו קבלו במחיאות כפים ואנקות תשוקה (זה היה מין קטע שאמרתי תמיד אז בהנחיה. חשבתי שזה חצוף ושובב מצידי) את אביב וגפן והטעויות!”

היה גל קטן של מחיאות כפים ושריקות ואז אביב עלה לבמה ועמו הלהקה. לקח להם זמן להתארגן, ובינתיים ניכר היה שהם עדיין לא החליטו מה הם הולכים לשיר. הריק היה כבד מנשוא, איל גפן קרא לי, “פססט!” “תעלה ותדבר ותמשוך זמן!” הוא ציווה עלי. חיוור חזרתי בשפיפה למדרגות שמובילות לבמה, “נו!” זעמתי בשקט על אביב המסטול, המתלבט, וכשהוא סימן לי שהם מוכנים עליתי שוב לבמה וכמו כרוז במגרש כדורסל קראתי: “והנה הם עכשיו בשבילכם – אביב גפן והטעויות!”

הקהל שרק ומחא כפים שוב ואז נהיה שקט וצלילי פסנתר נוגים הדהדו בכיכר וקולו השבור והחלוד של אביב גפן ביאס את האווירה: “אני הולך, לבכות לך תהיה חזק למעלה…”

———

באותו ערב שמעתי את “לבכות לך” בפעם הראשונה וחשבתי שזה שיר דפוק. ברבות הימים והרצח והחיבור הרגשי שנצמד אליו הבנתי שזה שיר מופלא וגאוני. הלחן שלו הוא בדיוק הכישרון של גפן: מלודיות מרגשות שלוחצות באופן מדוייק על כפתורי הרגש עם טקסט שלו הוא בדיוק מה שכל אדם בגילאי 13-25 רוצה לשמוע כדי לחטוף התקף דמעות קטלני, החל מהישירות (“אני הולך לבכות לך אחי”), דרך פזמון קליט (“לנצח אחי, אזכור אותך תמיד”) ועד המטאפורה האנטי-צבאית לשיעורי הספרות (“וזה עצוב, שלהחזיר ציוד אפשר, לא געגוע”).

אני חושב שזאת היתה פעם ראשונה בעולם ששיר קינה הושר באזני נשוא השיר, שעדיין לא מת. אני בספק אם הוא הקשיב לו בכלל, לדעתי באותם רגעים הוא היה עסוק בלעבור על מילות ה”שיר לשלום” שהוגשו לו על נייר A4 (עוד שיר שמוקדש לנופלים, “איש אותנו לא ישיב מבורת תחתית אפל”).
מסתבר שבראיה לאחור בחירת שני השירים שסיימו את הערב האופטימי ההוא בכיכר דווקא העידה על סופו – אלה היו שירים על קורבנות חינם. אלא שאת כל זה לא הבנו באותם רגעים ואפילו התרגזנו, “אתה ידעת שהוא ישיר שיר דיכאון?” שאלתי בלחש את איל גפן והוא רק סינן קללה. בערב כזה שמח, לשיר שיר אבל על מישהו שמת, איזה רעיון דבילי, הבחור הזה שרוט.

אביב גומר לבכות את שירו הדכאוני, הקהל מגיב בשריקות, וזה הקיו שלנו, וכשכל מפלגת העבודה עולה לבמה, שבח וויס, הד”ר יורם לס, דוד ליבאי, דליה איציק הצעירה, חיים רמון, ביגה שוחט… ואני ואיל גפן מעלים את מירי אלוני לקדמתה ואז נעמדים ליד המדרגות בקצה השורה. היו שלושה מיקרופונים על הבמה: אחד בידיים של ראש הממשלה, אחד על סטנד מול מירי אלוני ואחד בידיים שלי ושל אייל שעמדנו מאחורי גוורדיית החכ”ים והרבצנו “בצעקה גדולה” את המילים של שיר לשלום:

“אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום!”