יום אחד הלכתי על החוף ופגשתי דג זהב. הוא העניק לי משאלה אחת ושיעור פוקוס שעזר לי להבין את החיים

——————————————————————————–

הסיפור מתחיל בשנת 1984. הייתי אז נער צעיר על סף הבגרות, תלמיד כיתה י”א עם הפרעות קשב שמעולם לא אובחנו ותעודה שכולה 6. את רוב ימי הקיץ העברתי בים, בוחן מה חזק ממה: רגש הסלידה מזרם החינוך הממלכתי או קול נקיפות המצפון שאימי הפולניה השתילה בי.

הייתי מגיע לחוף זבולון בהרצליה, מצוייד בתיק, מגבת, ספרים וסיגריות ואחרי שעות של פנטזיות על בחורות נפקניות, הייתי בד”כ קם ופוסע מהורהר דרך חוף השרון עד לחוף אפולוניה וחזרה.

יום אחד קרה המקרה: על חוף הים של סידני-עלי מצאתי דג זהב מפרפר.
“שלום, סליחה” הוא פנה אלי “אם תחזיר אותי למים אתן לך כל משאלה שתבקש”
המממ…


לא התרגשתי. בעצם ציפיתי לפגוש את דג הזהב כבר די הרבה שנים. האמת, תמיד דמיינתי שזה יהיה גמד או קוסם, אבל גם דג זהב אני מקבל, והתשובה כבר היתה מונחת על שפתי; תמיד טענתי באזני כל מי שרצה להקשיב שאם מציעים לך משאלות, תעיף את הראשונה על לבקש עוד כמה משאלות.
“משאלה ראשונה, אני רוצה שלוש משאלות” הודעתי לו כבקי ומנוסה.
“לא מתמקחים פה,” הוא פסק.
“טוב אז ביי” נפרדתי ממנו בכאילו, משחק לו קטע על מצבו המתדרדר.
“הי בחורצ’יק, לאן אתה הולך, בוא הנה תחזיר אותי למים!”
“אם אתה לא יכול לתת לי את המשאלה הראשונה שלי למה שבכלל אני אאמין לך?” טענתי בהגיון.
“תשמע,” הוא כבר פירפר בסנפיריו, “אני לא יכול לתת יותר משאלות, רק אחת בכל פעם. ככה זה בחוקים שלנו אבל אתה לא חייב לענות לי עכשיו. תחזיר אותי למים ובכל יום שתחליט שאתה יודע מהי משאלתך, תבוא לחוף הזה, תקרא לי ואני אגשים אותה.”
“רגע, רגע, לא צריך את כל זה, אני רוצה שסיסי כהן מי”ב 5 תתאהב בי.”

דממה.
זימים נפתחים לשוא.
“חבל…”, חרחר הדג בקושי, “על הבחורה הסתמית הזו אתה מבזבז משאלה שיכולה לשנות את חייך?”
התיישבתי על החול, הדג בקושי נשם. הוא גמע אויר לריק במצוקה. הבטתי בו בכעס. הוא לא מכיר את סיסי.
“נו, אתה מגשים? העניין סגור?”
לזכותו יאמר שהוא היה דג זהב עם אינטגריטי. הוא התעקש, “תשמע חבוב, חבל על המשאלה, תחזיר אותי למים בבקשה עכשיו ואל תהיה פזיז. אל תמהר לענות… רק תחזיר אותי למים. אני לא אברח…”
משום מה בטחתי בו. הרגשתי שהוא בעדי, אז הייתי בעדו חזרה – השלכתי אותו המימה.

התיישבתי על החוף והרהרתי מול הים: מה אני רוצה? אני באמת רוצה את סיסי כהן המושלת בלילי, המסכסכת את יומי? אמת, אני חושק בהליכתה הזקופה, עופריה החצופים המתנדנדים, קול צחוקה העסיסי… אוי, זה יכול להיות פשוט חלום.

“דג!” צעקתי. “דג! אתה שומע? תסביר למה לא סיסי כהן?”
– מה?
– תסביר לי למה לא.
– זה לא שזה לא. אין לי בעיה לבזבז לך את המשאלה, אבל השאלה האם אתה רוצה שהיא תתאהב בך או שאתה רוצה להיות חבר שלה כי זה שני דברים שונים. אולי אתה רוצה רק לשכב איתה? זה דבר שלישי ואולי הוא הכי מדוייק. מה שתרצה אחי.
– גם וגם וגם. לשכב איתה, שתתאהב בי ולהיות חבר שלה.
– זה לא משאלה אחת. זה שלוש. תבחר, מה אתה הכי רוצה?
נפלה דממה. אכלתי אותה עם הדג הזה, מקפיד בחוקים לעזאזל. בסוף הוא אמר בחוסר סבלנות,
-אני צריך לזוז. תחשוב מהי משאלתך. הדגש הוא על ה”ךָ”. שלך. המשאלה שלך, קפיש? ותודה שהחזרת אותי למים, לא תצטער!

—————————————-

נסעתי בקו 29 מהורהר ונרגש. שדה האפשרויות שנפתח בפני היה אין סופי ומוגבל לחלוטין גם יחד. צריך פה משאלה מדוייקת ביותר. כי אפשר לבקש היא תהיה חברה שלי אבל אולי היא לא תשכב איתי? או גרוע מזה, אפשר לבקש שהיא תהיה חברה שלי אבל אולי היא לא תשכב איתי? ובכלל, סיסי היא אחלא בחורה אבל בתכלס, הוא צודק, לא ראויה לבזבוז משאלה.
“משאלתך” הוא אמר… והגדיש את ה “ךָ”… כלומר? אולי הוא רמז שסיסי כהן זו לא המשאלה שלי? אז משאלה של מי היא? תשובה ברורה: היא המשאלה של כל הבנים בבית ספר… פתאום הבנתי. זה לא באמת אני.

אוקיי.

שיעור ראשון עומק. צריך משהו עמוק יותר.
יפה לו לדג!

——-

למחרת חזרתי לחוף. היתה לי תשובה חדשה.

-דג! דגי!
-שלום חביבי, מהי משאלתך?
-צפוי ולא מקורי, אבל אני רוצה להיות עשיר, כמו באגדות שלכם, ארנק שלא מתרוקן לעולם? אז כזה אני רוצה בחשבון הבנק שלי. אני רוצה לא להיות תלוי בהורים. אני רוצה להפסיק ללמוד. אני רוצה לשמוע מוזיקה כל היום, להיות חופשי.
הדג חשב מעט ואז ציין ביובש:
– אתה רוצה המון דברים.
– לא. אני רוצה כסף.
– אבל אמרת שאתה רוצה להיות חופשי.
– חופש דרך כסף…
– כסף מביא חופש?
– בערך.
– בערך זה לא טוב. מה בדיוק?
– אני רוצה לעשות את מה שאני רוצה לעשות. בשביל להיות חופשי צריך הרבה כסף.
– אבל אם אתה רוצה להיות חופשי אז הכסף הוא רק אמצעי להשיג את המטרה של החופש.
– נגיד.
– אל תגיד נגיד. אני ממליץ לך להתמקד במטרה ולא באמצעים, ביעוד שלך ולא ביעדים שלך. יש הבדל.
– והוא?
– שיעוד זה משהו עמוק, הוא המגדלור שמאיר לך את הדרך. הוא מה שמסמן לך את הכיוון בחיים. יעוד הוא המצפן שמוביל אותך להיות מי שאתה.
– ויעדים?
– יעדים זה שלבים בדרך ליעוד. יש יעדים קטנים, יש יעדים גדולים, במקרה שלך נשמע שכסף הוא יעד כדי להגיע ליעוד.
– אז אתה אומר שאני צריך להתמקד ביעוד?
– כן, כי אתה מלא ביעדים טיפשיים שהם בכלל לא שלך. רעיונות של אבא שלך, של אמא שלך, של הפירסומאים… תדע חוק: אם לא תהיה מדוייק הבקשה שלך תביא לך צרות. לא חסרים זוכים בלוטו שנהרסו להם החיים, עזוב, באמת, זה עיקרון עקרוני. מהי “משאלתךָ” שהיא הכי שלך. כסף כולם רוצים.
– אוף.
– אל תמהר. הנה, בוא אני אעזור לך: הדבר השני היה יותר מעניין… החופש.
– אוקיי… החופש. כי אני באמת שונא מסגרות. תמיד קשה לי במה ש”צריך”… אני שונא ללמוד. אני רוצה לטייל בעולם. אני רוצה לעוף. אתה יכול לגרום לי לעוף?
– לא אני פועל רק במסגרת מה שאפשר. אני פועל עם האמונות שלך. באמונות שלך אפשר להתעופף?
– לא יודע, הנסיך הקטן עף, פיטר פן עף, סופרמן…
– זה בסרטים.
– גם דג זהב זה בסרטים.
– נו, אז אתה רוצה לחיות בסרט? חחח…
שוב חזרתי באוטובוס, שוב מחשבות התרוצצות בראשי. יפה לו לדג. נתן לי עוד שיעור. כי אני רוצה להיות חופשי אבל בתכל’ס אני הכי חופשי אני בעולם. הולך כל יום לים, יש לי הורים מצויינים, כולי ילד שמנת, מעולם לא קיבלתי מכות, מעולם לא הלכתי לעבוד. מה, אני רוצה עוד ממה שכבר יש לי?
אני צריך לבקש משהו שחסר לי עמוק.
עברה שנה והתחלתי לחשוב על דרכי הצבאית. החלטתי ללכת לשרת בגלי-צה”ל. הלכתי לים וקראתי לדג שהופיע מיד. “מה שלומך חבוב?” הוא שמח לקראתי. “נו? יש?”
– יש אני רוצה שתגייס אותי לגלי צה”ל.
– למה? אין לך פרוטקציה?
– אמרת לי להביא משאלה מקורית, מדוייקת מהאני שלי. אז זה משהו שבא ממני; אני אוהב מוזיקה, אני מפעיל את רדיו התלמידים בבי”ס. עשיתי קורס שדרנים אצל רם תדמור… זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם.
– אז תחסוך את המשאלה. כי כל דבר שאתה הכי רוצה בעולם נהיה בסוף שלך. אתה שוב מבקש את מה שכבר יש לך.
– אוף! לפעמים נדמה לי שאתה סתם מקשקש. שאתה בכלל רק מורח אותי.
– חלילה, בכלל לא. החיים זה קסם, מה, ראית פעם דג מדבר? קצת אמונה, אחא. אני דג המשאלות ואני אגשים כל משאלה שלך אבל היא צריכה להיות: א’, לטובתך כי אסור לי להגשים משאלה שתהרוס לך את החיים. ב’, המשאלה צריכה להיות מדוייקת אחרת היא יכולה להרוס לך את החיים (מה שמחזיר אותנו לסעיף א’). ג’ המשאלה צריכה להיות עמוקה כי משאלות שטוחות אף פעם לא מדוייקות (מה שמחזיר אותנו לסעיף ב)’.
– וגל”צ?
– כמו הבחורה, לא עמוק. כמו הלהיות עשיר, לא מדוייק . שמת לב מה המשותף לכל המשאלות שלך?
-מה…

-פירסום, בחורות, כסף… תחשוב על זה. יש דבר שאתה רוצה בעומק נפשך. מהו? לא מה הביטויים שלו.

——————-
את הדג לא ראיתי ארבע שנים.
התקדמתי יפה בגל”צ ושמחתי שלא בזבזתי על זה את המשאלה, משם יצאתי לטלוויזיה וגם בה התפתחתי, בחורות ידעתי לשובע אלא שמבסוט לא הייתי. בשנת 1993 באתי לחוף אפולוניה שוב. הייתי אז מעוך מהחיים, המכרזים לערוץ 2 התקיימו ואני הימרתי על הקבוצה הלא נכונה שהפסידה. היה לי המון כסף, חברה יפיפייה אבל שום שמחת חיים.
הלכתי לים וקראתי “דג!”
הוא הגיע אחרי דקה.
-תגיד איך קוראים לך, אנחנו מכירים כבר 9 שנים, יש לך שם?
-כן, זאב.
-זאב דג הזהב. נחמד….
תשמע, יש לי משאלה כללית. אני רוצה להיות מאושר. משהו בי תמיד במלחמה.
-אז אתה רוצה להיות מאושר… זוהי משאלתך…?
להפתעתי הדג חשב שעה ארוכה.  חשבתי שזה מה שהוא רצה שאני אגיד. הוא לא נראה מסופק ולכן בסוף אני שאלתי,
– מה, זה לא עונה על התנאים? זה לא מדוייק? זה לא עמוק?
– כן, זה לא עמוק. כולם רוצים להיות מאושרים. וזה לא מדוייק כי אתה לא מצביע על הגורם לסבל.
– לא טוב לי בעבודה, אני חושב לנסוע לאמריקה ללוס אנג’לס… כאן הכל קטן. אני מכיר את כל התעשייה. אין לאן להתפתח. מכיר את המשפט דג גדול בבריכה קטנה? אני רוצה להיות דג גדול בבריכה גדולה, באוקיינוס.
– נו טוב, נסיעה טובה. אבל חשבת על השאלה שלי? מה המשותף לכל הדברים שאתה רוצה?
– מה המשותף בין סיסי כהן, להיות עשיר, להיות בגל”צ, להצליח בחו”ל?
– נו… זה כל כך ברור…
– אה, אני מבין למה אתה חותר…. כן, ברור זה נותן לי ביטחון. בחורות, כסף, פירסום… זה מחזק.
– או, סוף סוף. אז בוא נתקדם, למה אתה צריך חיזוקים? למה אתה חסר ביטחון?
– אני חסר ביטחון? נכון. בתכל’ס אין לי בטחון.
– למה אני לך בטחון?
– כי אני מפחד.
– ממה אתה מפחד.
– שיפגעו בי. שיעליבו. שיכעסו עלי. שאני אפשל.
– ולמה שיעליבו? למה שיפגעו בך.
– כי ככה אנשים עושים.
– גם אתה עושה ככה?
– (צחקתי) כנראה, אה? כלומר בטח, אני פוגע המון. בתעשייה שלי אם אין לך שריון הגנה ומרפקים מפלדה אתה חוטף כל הזמן.
– למה?
– כי ככה זה…
– וזה כיף?
– לא.
– ואין דרך אחרת? בלי כאב?
הלכתי לבודקה של הארטיקים וקניתי טילון. ישבתי וחשבתי. חשתי התנגדות עמוקה. ראיתי לאן כל זה מוביל וזה לא היה לי קל. דרכי תמיד היתה חותכת, לזהות את הנקודה ולחתור אליה בלי בולטיש. נכון, זה כואב, אבל זה הכלי שלי. לוותר על זה זה כמו לוותר על עצמי.
למראה פני כשחזרתי זאב נראה היה מבסוט
– נו… אז אתה מכיר? מכיר דרך של לעשות שינוי בלי כאב, מתוך אהבה?
– מכיר.
– אתה לעצמך לא היית רוצה לחיות מתוך אהבה? ולא מתוך כאב? להרביץ פחות, להוכיח פחות, מתוך רכות, מתוך הובלה סבלנית, הקשבה…
– כן. רוצה. זה פשוט מוריד ממני את השיריון. הסיכוי להפגע גובר.
– אבל גם הסיכוי להרגיש גובר. באותה מידה.
נשמתי עמוק. נאנחתי. איזה חיים אלה. בשיא שלך אתה צריך לוותר על כל מה שהשגת.
– וככה אני אאבד את הציניות שלי, את השפיץ!
– אבל מה תקבל?
– בהתחלה? בטח כאב.
– ובהמשך?
– אהבה?
– כן. ומה עוד?
– שמחה. וטוב.
– וביטחון. אתה זוכר את מה שרצית בשבילו כסף ופירסום? אין דרך לקבל ביטחון מאשר להיות אהוב.
– אתה יודע איך מתחילים לקבל אהבה?
– המממ… תגלה לי.
– אני אגלה לך: ע”י זה שאוהבים. זה הכל.
-זה הכל?
-כן. זה זה זה.
היה שקט ארוך, גלים התנפצו על החוף. התשובה הזו איכזבה אותי אבל סוף סוף הבנתי מהי משאלתי. עצמתי עיינים ואמרתי:
“טוב, דג, אני יודע מה משאלה שלי. אתה מוכן? קבל: אני רוצה יותר אהבה בחיי. פחות קושי וניכור וציניות. אני מוכן לשינוי.”
פקחתי עיניים והים היה ריק.
עמדתי שם מול עצמי. מול דג הזהב שאני וחזרתי על המנטרה הזו שוב ושוב,
כן, זוהי משאלתי.
להיות יותר אוהב. זה עמוק, זה מדוייק וזה לטובתי.